"אני אורן הראל. ההיכרות שלי עם איתי החלה בעצם מהטירונות. אנחנו ביחד לאורך השירות בצבא. במהלך הדרך התקרבנו יותר: יחד בקורס קצינים ואחר כך ביחידה, מיטה ליד מיטה. היום, בדיעבד, כחמש עשרה שנים אחרי, כשאני בוחן מה בעצם עבר ועובר עליי, אני חש בתוכי איזשהו תהליך. כשהיינו צעירים ביחד בצבא ואיתי נהרג, התחושה העיקרית שחוויתי, ואני בטוח שהרבה מהחברים, הייתה החשש שזה יכול לקרות גם לי. הפחד שאולי אני יכולתי למות באותה דרך, ושחיי היו מסתיימים בצורה כל כך טראגית. לאורך השנים התבגרתי, החברים התבגרו, וכשנולדו לי ילדים משל עצמי, התהליך שעברתי הוא הבנה. התנתקות מהפחד הקיומי לגבי עצמי והתקרבות לתחושה של האובדן; התקרבות למוקי ויעל ולמשפחה, ולניסיון לחוש מה זה לאבד ילד משל עצמך. "יעל אמרה פעם, שבכל אחד מאתנו יש פיסה מאיתי. בעיני, ההתחברות הזו של כל אחד מהחברים היא תופעה מדהימה. אני לא מכיר הרבה משפחות שכולות אחרות, אבל אני יודע שאנשים באים לא מתוך איזשהו הכרח או רצון לרצות מישהו, אלא מתוך צורך עמוק להתחבר חזרה לבן-אדם שאיתי היה ולחיוך המקסים שכל כך אפיין אותו. נכון שיש אירועים, חוויות וכל מה שיוצר את העבר שלי ביחד עם איתי. אך ככל שעובר הזמן, אתה נשאר עם הנפש של איתי: החינניות האינסופית, האופטימיות הבלתי נגמרת, שהכול יהיה בסדר והכול יהיה טוב – אותי, לפחות, זה מלווה לאורך חיי. זה לא שכל רגע בחיי אני זוכר ונזכר באיתי, אבל בנקודות כאלה ואחרות, לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעם בחודש או יותר – אני נזכר ופתאום מציפה אותי תחושה טובה מאוד, למרות הקושי שהבן-אדם הזה לא קיים. תמיד זה נשמע מליצי או מאולץ כשאומרים שהטובים הולכים... בעצם חשבתי לעצמי שזה באמת ככה, כי אלוהים רוצה את הכי טובים לידו".