"אני טל תורג'מן, אני ואיתי מכירים מהבקו"ם. משהו כמו 200 מגוייסים מפרידים בינינו, במספרים האישיים. לאחר מכן בטרום טירונות, בטירונות, קורס מ"כים,קורס קצינים – בעצם לכל אורך הדרך באותה מחלקה, במרחקים קרובים מאוד. לצערי, עוד לפני היום ההוא, לפני חמש עשרה שנים, נפרדתי מאנשים קרובים ואפילו קרובים מאוד. כשאני משחזר היום את אותו בוקר שזה נודע לי, אני חושב שיש הבדל בין המקרים. אך ההכרה וההבנה המיידית שזה באמת קרה,ובעצם מאותו רגע צריך להתחיל לחיות עם זה – הן משהו שאין הנסיון מלמד. קשה לנטרל אירוע בודד ולבחון את הכול מסביבו, כי דברים זזים ויש הרבה דלתות שנפתחות ונסגרות וסיבה ומסובב מהמון כיוונים. אבל אני חושב שאת יתרת הזמן שהייתי בצבא אני חייב, לטוב ולרע, לאיתי. מין רצון כזה להמשיך דווקא במקום שבו הוא היה ואיננו... סיבה כמעט עיקרית לעשות את התפקידים אחר כך: מ"מ, סמ"פ ומ"פ. חשבתי שזה נגמר כשהשתחררתי והלכתי הביתה, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי במילואים, בעצם עד היום. אני משמש היום מפקד גדוד במילואים והרבה פעמים אני שואל את עצמי למה את צריך את זה, במיוחד על רקע דברים שמתרחשים בסביבה הקרובה והרחוקה שלך. חוץ מכל התשובות הטריוויאליות של א' ב' ג' וכולי, ישנה גם התשובה הזאת, שאתה עושה את זה כי אתה משלים מישהו. זו לא איזושהי מטרה שצריך להגיע אליה, אלא התחברות לאופי של איתי, לאופטימיות שלו, לנתינה שלו, וגם אתה צריך לעשות, לתת. היום אני אבא לשתי ילדות [בינתיים גם נולד בן – י.א], וכמו שאורן אמר, החשש הקיומי שלך נעלם לעומת החשש לילדים שלך. אני חושב שרק היום אתה יכול לנסות להבין את הכמות האדירה של הכאב והצער המתלווה לדבר כזה, מצד ההורים – משהו שבעיני ממש לא נתפש. אם צריך לסכם איזשהו רווח, אם יכול להיות רווח מדבר כזה, הוא ההיכרות העמוקה יותר עם מוקי, יעל ואסף. להגדיר אותם כאנשים נפלאים זו תהיה המעטה. אמרתי את זה באזכרה כעבור חמש שנים: בחברות עם איתי היתה הבטחה והיא לא התממשה. משהו שיכול ללוות אותך כל החיים. אתה ממשיך את זה – אבל לבד..."