"אני, הילה. הכרתי את איתי כשהגענו לבית-ספר 'כצנלסון' בהתחלת כיתה י'. החלטנו לשבת יחד אחרי שלושה ימים. בהתחלת השנה, שאלו אותנו מאיפה אנחנו מכירים זה את זה. אתם יודעים איך זה עם איתי – תוך יום מספיקים חברות של שנה. בספטמבר 1985, ערב אחד כשחזרתי מהצבא, דוד בא אלי מאוד נרגש ונסער, בקושי הצליח לדבר, 'משהו קרה לאיתי...משהו קרה לאיתי...' נכנסנו לאי שקט, לא ידענו מה לעשות עם עצמנו, נסענו להודיע לעוד כמה חברים והגענו לכאן, לבית. בעצם אנחנו מכירים אתכם וחיים אתכם בהרבה נקודות מאוד חשובות בחיים שלנו, הרבה יותר שנים ממה שהכרנו את איתי. כשהגענו, עדיין לא האמנו, הרי אין שום מודעה רשמית, איך זה בכלל קרה? ואולי זו איזושהי טעות איומה? הזמן של ההמתנה היה מאוד מאוד קשה. מאז התחלנו ספירה של: כל יום יש משהו שמזכיר. הזמן עובר, שבוע ועוד שבוע, עוד חודש ועוד שנה, וכך כבני עשרים נחשפנו למשהו מאוד גדול וכואב. חלק מאיתנו, בייחוד הבנים, איבדו יותר מחבר אחד. לפעמים יש קול, שנשמע כהד ומזכיר. אני יודעת שמוקי אמר לי שהוא לא מצליח להיזכר בקול של איתי – אותי הקול של איתי ליווה הרבה מאוד פעמים. מראה של חייל, אתם יודעים, ככה מרחוק, עם כתפיים רחבות, כל פעם מזכיר: אולי, פתאום... והזמן עובר ומתקדם ומתרחק. במאי 1991 מיכאל, הבן זוג שלי, היה במילואים. הייתי שקועה בהכנות לפרוייקט גמר והייתי אצל חברה שלי. למדנו עד מאוד מאוחר. בערך ב 12 בלילה נשמע צלצול חזק בדלת והתלבטנו מי זה יכול להיות בשעה כזאת. הגיס שלי היה בדלת עם עוד חייל. הודיעו לי ש... אחי גלעד נפל והתמוטט במהלך משמרת במגדל פיקוח במחניים. אני זוכרת שהתיישבתי ולא הצלחתי לתפוש. אספו את כולם: את המשפחה של אחותי מחיפה, את אחותי הגדול שגרה ליד ההורים, וכולנו הגענו הביתה. בעצם רק אז יכולנו לדבר זה עם זה. ושוב התחושה של: אולי זו איזושהי טעות? איך זה קרה? איך זה יכול להיות?... ושוב ההמתנה הקשה עד ההלוויה. אני זוכרת המון אדם מתאסף ליד היציאה מן הבית, וצועד ברגל לבית הקברות. זכרתי לאסוף דברים, כי יש שבוע מאוד עמוס לפנינו ויהיו המון אנשים וצריכים כל מיני דברים. כמו שטל אמר, כנראה שאתה כבר מוכן. ושוב אותה ספירת זמן, שבכל יום שלישי עבר עוד שבוע, כל יום יש משהו שמזכיר. שוב לוויה צבאית, טקסים צבאיים, אזכרה צבאית עם פרקי תהילים לפי האותיות של השם. אבל אתה כבר יודע מה קורה. תחושות מוכרות אך שונות, כל אחת מהן שונה. אחת המחשבות שהטרידה אותי יותר הפעם, בתור משפחה צעירה, שבעצם אחי לא יכיר את הילדים שלי. בבוקר לפני ההלוויה התקשרתי ליעל ומוקי, דיברתי עם יעל. בלילה אסף התקשר מארצות הברית ואמר לי, 'מזל שיש לך עוד שתי אחיות...' אני רוצה לחזור למה שטל התחיל וכולם הזכירו כאן: היום כולנו הורים, ואתם חלק מהמשפחה שלי".